על אמונה. בבני אדם

אמון ואמונה בבני אדם הובילה השקעה של 25,000 רופי (כ-400$ כיום) להפוך להיות 250,000,000 רופי (כ-4 מיליון $)
לאוכלוסיית הענייה ביותר בכפרים של מחוז אחד בהודו. אמון ואמונה בבני אדם הכפילה את ההשקעה של הממשל ההודי פי עשר, במטרה לשקם את בני הכפרים העניים ביותר, חסרי הדיור, הקרקע לעיבוד, העבודה הקבועה, חסרי צאן, בקר או חיות משק כלשהן. חסרי כלום. ובעלי חובות.

לפני כעשר שנים החל במחוז אנדרה פרדש מהלך למיגור העוני החריף ביותר במחוז. כצעד לחיזוק האמון בין אותה אוכלוסייה לממשל, נשלחו רכזים מיוחדים שעברו לחיות עם ובינות אותה אוכלוסייה. לאותם רכזים הייתה אמונה עצומה באותם אנשים, אך למערכת הבנקאית לא. תחילה הם היו צריכים לסמוך זה על זה, ולהלוות האחד לשני. הם הראו יכולת החזר. בנו השקעה, פנו לבנק וקיבלו הלוואות קטנות מאוד. הראו יציבות. הוכיחו יכולת החזר, הסכומים גדלו, בהתמדה, אבל לאט לאט. כל הלוואה הובילה להשקעה שמבטיחה את יכולת ההחזר. לאט לאט. סבלנות, אמונה.  10 שנים של אלו.

להביט למישהו בעיניים, ולהראות לו שיש לך אמון בו, שאתה מאמין בו בלב שלם. זה היה המפתח לתוכנית למיגור העוני. אבל זה אותה האמונה שיש למחנכים בתלמידיהם. או שאולי אין להם. בהוסטל שבו אנחנו עובדים כמויות האהבה והנתינה של המורים לתלמידים אין סופית. הם ישנים, אוכלים, מלמדים, מתקלחים איתם. כל יום. כל היום. נתינה שאין לה סוף והתחלה. וכך גם לומדים הילדים.

בבית הספר האחר- התלמידים מגיעים בבוקר מביתם הנוח, חוזרים בצהריים הביתה, המורות נפרדות מהם לשלום. הן מלמדות, מחנכות, מורות- בשעות מסוימות. בשעות האלה הן מטפחות בקרב התלמידים שלהן אמונה עצמית ללא סייג. הן מלמדות אותם את נבכי המקצוע, גורמות להם להתלהב מחומר הלימוד, מאמינות שהם יכולים להגיע להישגים, סומכות עליהם ועל סקרנותם.

גם בהוסטל מלמדות המורות, חומר בסיסי מאוד למי שהגיע/ה מהרחוב, שחזר לבית הספר לאחר שנשר כמה שנים קודם, או שמעולם לא הלך לבית הספר. גם לשם כך יש צורך באמונה גדולה בילד, באדם הקטן שהוא. בהוסטל חלק משיטת החינוך המשמעתית היא הכאה של הילדים. על מעשים חמורים מאוד. בבית הספר האחר חל איסור מוחלט על מורה להרים יד על תלמיד.

האם ניתן לומר שהמורים בהוסטל לא אוהבים את תלמידיהם באותה מידה כמו המורות בבבית הספר? בכלל לא בטוח. אז מה ההבדל?

לתפיסתי יש שני סוגים של הכאת ילדים. ישנו המצב שמתוך עצבים, כעס, חוסר שליטה עצמית, תסכול. מבוגר שלא מסוגל להכיל את חמתו ומוציא אותה על החלש ממנו, ללא סיבה מפורשת, או בהיתלות על סיבה קלושה מאוד.

ישנה הכאת "חוסך שבטו שונא בנו", מכות שמטרתן חינוך הילד, הדגשת המעשה הרע שנעשה על ידי הענשה פיזית. זה לא שאני נמנית עם חסידי השיטה, אך זו שיטה שהייתה מקובלת משחר ההיסטוריה בכלל החברות האנושיות, וגם כיום מקובלת ונחשבת יעילה בחברות רבות. המורות בהוסטל אוהבות את הילדות הללו אהבה אין סופית, והן מכות אותן כעונש. אז איך זה מתיישב?

הכאת ילד יוצרת אצלו קישור בין הכאב הפיזי למעשה הרע, שיטה די פבלובית יש לומר. ככל שהתגובה חריפה יותר וקרובה יותר למעשה, ונעשית באופן עקבי כך היא תצליח. אך ניתן לומר שזה כמעט אילוף, ולא חינוך. שימוש בשיטה כזו יוצר מבטא את חוסר האמונה שיש לנו באותו הילד שהוא מסוגל להבין את השגיאה שהוא עשה, את ההבדל בין טוב לרע. לזכור את המילים, התחושות והמסר ולשחזר אותם בפעם הבאה אל מול דילמה זו או אחרת. המורות והמורים בהוסטל אוהבים את תלמידיהם עד מאוד, אך לא מסוגלים להאמין ביכולתם להבין את המסר המורכב של אסור ומותר.

אמון הוא דבר שפועל כמו ראי, כמו השתקפות, אותו אמון שהפגינו רכזי הממשלה באותם כפריים עניים, השתקף בינם לבינם, ולמול הבנק שבחר להאמין בהם בצורת אשראי הולך וגדל, הולך וגדל.  אמונו של מורה המתמטיקה בתלמידי בבית הספר שהם יכולים לצלול איתו למורכבות החשבון ותורת המספרים מאפשרת להם להאמין ביכולתם כאשר הם מציגים לנו את ידיעותיהם המופלאות, הבלתי נתפסות. לצערנו גם חוסר אמונה משתקף בנו בני האדם, תלמיד או מורה שיאכזב אותנו יגרום לנו לפקפק בו שוב ושוב, אך גם בעצמנו. האם השקענו מספיק, יש לנו מספיק, אנחנו מסוגלים, ראויים?

בני אדם זקוקים שיאמינו בהם, לא רק ילדים, לא רק עניים, כל אחד, כל אחת. הם זקוקים שמישהו יזרע בהם את תחושת המסוגלות, ישקה בהרבה אמונה, ויפתח בהם אמונה עצמית ביכולתם בעולם.

"כל שיר חושף איזה סוד...."